<h1>ספר התרומות שער ג' חלק א'</h1>
<h2>דף מח.</h2>
והיכא שנתנו לו זמן לנתבע, אם אמר התובע אני מבקש ללכת למקום אחר ואיני יכול להתעכב עד הזמן, אומרין לו שיעשה שליח שיתעכב כאן במקומו וישאר השליח ויטול הממון כשישלם הזמן, ע"כ. גם הר"ר משה ז"ל כתב שאותן שלשים יום שב"ד קובעין זמן ללוה אין מחייבין אותו ליתן משכון, שאלו היה לו משכון או מטלטלין מיד היו ב"ד מגבין לו מהן, ואם ירצה המלוה להחרים חרם סתם על מי שיש לו מעות ומטלטלין ומפליגו בדברים, הרי זה מחרים ואין מחייבין הלוה להביא ערב עד שיתן, ע"כ. ורבינו חננאל ז"ל משמע דסבירא ליה שאין קובעין בית דין זמן אלא למי שהתנה עמו שיפרענו כל זמן שירצה לתבעו, אבל הקובע זמן ידוע אין לנו לתת לו זמן אחר, אלא כך אומרים לו אם יש לך מעות פרע אותם מיד לבעל חובך, ואם יש לך מטלטלין או קרקעות, אחר שקבעת זמן ידוע עמו לא נמתין לך שעה אחת, וכן לקרקעות מורידין אותו בהן מיד על הסדר הידוע בלא קביעת זמן, אבל אין כח ביד המלוה לומר לו שיטרח וימכור מנה בחצי מנה ויפרענו, דא"כ אזל ליה דינא, דאמרינן ליה למלוה זיל את טרח וזבון. וכן כתב בעל העיטור בשם רבינו חננאל ז"ל, גרסינן בפסחים כל שעה [ל"א ע"א] איתמר בעל חוב, אביי אמר למפרע הוא גובה, וכתב ר"ח ז"ל שמע מינה למאן דקבע זמן לחבריה ומטא ההוא זמן לא יהבי ליה בי דינא זמן אחר, דא"כ היכי אמר אביי דכיון דמטא זמניה למיגבה ולא פרעיה איגלאי מלתא למפרע דברשות מלוה הוה קאי ורבא אמר השתא הוא דקני, אלא לאו ש"מ דלא קבעינן זמן למאן דקבע זמן, ע"כ. ובעיני יש בזה קצת ראיה ממשכיר בית לחבירו [ב"מ ק"א ע"ב] שאינו יכול להוציאו אלא אם כן הודיעו, ודוקא כל' אגר ליה בסתם צריך להודיעו שלשים יום, אבל אם קבע לו זמן אין צריך להודיעו, וכדגרסינן בירושלמי תני ללינה אין פחות מיום אחד, לשביתה אין פחות משלשה ימים, לנשואין אין פחות משלשים יום, ואם השכירו לזמן ידוע והגיע זמנו אפילו בימות הגשמים הגיעו, מאי טעמא זמניה הוה ידע, וכן הביאו הרב בהלכותיו, והא נמי דכותא היא. אלא שיש לפקפק בראיה זו, שאין דומה חוזר לקרקע שלו לגובה משל אחרים, הגע עצמך אלו הפקיד מטלטלין אצל אחרים, כלום נותנין לו זמן עד שיחזירם בעצמם. וכן דעת כל הגאונים בחבוריהם שנותנין זמן לכל מלוה. ובזה מצינו תשובה לרבינו אלפסי ז"ל [סימן ק"ה], ראובן שמשכן חצר אצל שמעון בסך ידוע לזמן קצוב והתנה עמו שיתן לו ממונו כשישלים הזמן שלא להורידו בשומא, ובקש ראובן שיתן לו זמן. והשיב, אם התנה בשעת משכונה שלא יוריד אותו בשומא, התנאי קיים וחייב הלוה ליתן למלוה ממונו, ואם בקש זמן נותנין לו שלשים יום. וזמן זה במכירת קרקעות, אבל במכירת מטלטלין אינו צריך אלא כדי שימכרו, ע"כ. ואע"פ שמצינו בתשובה לרבינו אלפסי [סימן קמ"ח] שנשאל מי שמכר פרקמטיא לחבירו על מנת ליטול דמיה בעת ידוע, והלוקח מודה בכך, ואיחר אותו הלוקח ליתן לו הדמים ונזדמנו לב"ד, היש מן הדין לתת לו זמן או לא. תשובה. אין נותנין לו זמן כל עיקר ואפילו יום אחד אלא פורעו כמה שהתנה לו על עצמו, ואם יש לו בדבר הפסד איהו דאפסיד אנפשיה, ע"כ. תשובה זו אינה כסותרת דבריו לפי שלא נשאל אלא על לוקח פרקמטיא בחוב לזמן ולא רצה לפרוע עד שימכרנה ולפיכך השיב שאין נותנין לו זמן למכרה אלא פורע מן המעות שיש לו כשאר בעל חוב, או מוכרה בזול כתנאו, אבל אין לו מעות ורוצה זמן למכור נכסיו, נותנין לו.
